סליחה / אמיליה עוז
כל תחילת שנה מביאה עימה את תקופת החגים הכול כך אהובים עליי, תמיד היתה זו תקופה של תובנות מופלאות עבורי – אומנם קשות לפעמים אבל בדיעבד מצוינות.
עוד מימי ילדותי ראש השנה היה מקור שמחה והתכנסות שבטית של משפחתי העיראקית והחמה, שולחנות מלאים באוכל ובכול טוב, כל אחת מהדודות המדהימות שלי משוויצה במאכלים שבישלה ודוחפת טעימה לפה מבלי לשאול אותך בכלל.
יום כיפור כילדה היה חגיגה גדולה של אופניים ובית כנסת משולבים זה בזה, מאוחר יותר כאשר התבגרתי התחלתי לנסות להבין את משמעותו של יום חשוב זה.
סוכות היה חוויה גדולה של בניית הסוכה אצל סבא יעקב וקישוט הסוכה של סבתא אמיליה. כל הנכדים היו מתקבצים להם, הגדולים עם הקטנים ונותנים את חלקם בחגיגה.
כל שנה הרגשתי איך הכול משתנה, כלום כבר לא נראה אותו הדבר. ילדה אני כבר לא וכך כבר כל בני דודי שרובם כבר התחתנו וכל אחד חוגג את ראש השנה במחוזותיו. יום כיפור מביא עימו משמעויות חדשות של בגרות ולקיחת אחריות וסוכות בדרך כלל נגמר באיזה דיל לתורכיה או יוון.
שלא תבינו לא נכון, אני לא מתבכיינת או מצטערת על כך – זה פשוט גורם לי להסתכל על הדברים קצת אחרת.
כשהייתי ילדה – חיפשתי את החגיגה בכל חג
כשהייתי נערה – גיליתי את הקשיים והעוצמה שיש בתקופה זו
כשהתבגרתי לבחורה – הרגשתי את הבדידות שבתקופת החגים
השנה הדברים נראים אחרת במיוחד,
שבוע לפני ראש השנה התחתנתי עם בחיר ליבי ועזבתי את בית הוריי.
עברתי לסביבה חדשה באזור מגורים חדש עם ניחוח אחר משלו.
את ראש השנה האחרון חגגנו בחיק משפחתו של בעלי (אגב גם משפחה עיראקית חמה) ופתאום אפילו מצאתי את עצמי כמו הדודות שלי משוויצה על מאכלי המדהימים, אך בתוך כל זה פתאום נתקף ליבי בגעגועים עזים לימים של פעם, לריחות של פעם, לימי ילדותי.
יום כיפור הגיע גם הוא לביתנו הקט, פעם ראשונה שעברתי את כיפור כמעט לבדי. בן זוגי היה בבית הכנסת ומצאתי את עצמי במקום שאי אפשר לברוח ממנו.
הרחוב היה כל כך שקט שחשבתי לעצמי שאולי אפילו הזבובים והיתושים בצום,
לא היה לאן לברוח מהשקט המופתי הזה והברירה היחידה שנותרה לי היא להיכנס פנימה – אל תוך עצמי.
מצאתי מלא דברים שם, חלק מהדברים אחלוק עמכם כאן וחלק עדיין לא וחלק אולי לא אחלוק לעולם עם אף אחד.
ניסיתי לבדוק ביום כיפור האחרון את משמעות המילה סליחה.
האם סליחה זה רגש? או פעולה? או תחושה פיזית? או הכול ביחד?
האם ישנן דרגות שונות של סליחה או סוגים שונים של סליחה?
ראיתי סרט בשבוע שעבר על שבטי פרא בדרום אפריקה, הסרט התרכז בקרבות הקשים בין השבטים, טבח של ממש בגברים, נשים וילדים.
היה שם שבט אחד שריתק אותי במיוחד,
כאשר אנשי השבט היו תופסים את אחד הרוצחים משבט האויב – הם היו מכנסים מיד את משפחות ההרוגים ומעמידים אותם מול הנהר.
לרגלי וידיי הרוצח קשרו סלעים ואבנים והשליכו אותו לנהר.
משפחות שלמות שאיבדו את יקיריהם עומדות כרגע מול הנהר והאיש שרצח את בעליהן, אנס את נשותיהן וילדיהם טובע למוות.
על פי המסורת של שבט זה, ניתנת למשפחות ההרוגים אפשרות הבחירה
להמשיך לעמוד על גדת הנהר ולא לעשות כלום ולאפשר לרוצח לטבוע ועל ידי כך להמשיך לחיות באבל וצער כל חייהם.
או לקפוץ למים ולהצילו ועל ידי פעולה זו לשחרר עצמם מתחושת הנקמה והצער.
לפני 10 שנים בדיוק נרצח דודי היקר ניסים גולן ז"ל ביריות אקדח ברחוב המבדיל ברמת גן בצהריי היום.
ביום כיפור הזה, העזתי לשאול את עצמי – האם הייתי קופצת למים להציל את הרוצחת שלו?
האם ישנם דברים שלא ניתן לסלוח עליהם?
האם נוצר אי-פעם מצב שהינו בלתי נסלח?
האם אפשר לסלוח על רצח, בגידה, אונס, חטיפה ועינויים, גניבה, השפלה?
האם קל יותר לסלוח למישהו אחר או לעצמך?
ובכלל, איפה הגבול? האם יש גבול?
אם התשובה לכך היא כן, כלומר יש גבול ויש מצב שהוא פשוט בילתי נסלח אז מה עושים איך מתמודדים עם זה? כי לחוות כעס גדול, בגידה גדולה, ריקנות איומה, תחושת נקמה נוראית יכול להרוס חיים שלמים של אנשים, משפחות ואפילו אומה שלמה.
אם התשובה לכך היא לא, ועל ידי עבודה קשה ותעצומות נפש אפשר לסלוח על כל דבר? אז מה יהיה עלינו?
ביום כיפור הזה, החלטתי רק לעלות על הכתב את השאלות האלה – קבלו את התנצלותי הכנה על כך שלא אסיים בתשובות ברורות.
פשוט הרגשתי שלא קיים בי האומץ עדיין לחפש את התשובות.
בכל זאת יש לי שנה שלמה עד יום כיפור הבא.
כולי ציפייה לתקופת החגים הבאה שתראה לי דברים חדשים, שתביא עימה בשורות טובות ותובנות חדשות.
.jpg){kind=small}